רעש אדמה

פתיחת תערוכה: 3 בדצמבר 2026

התערוכה ״רעש אדמה״ היא הראשונה בסדרת תערוכות שמציעות פריזמה להתבוננות באמנות המקומית, המרבה לעסוק בחללים אדריכליים כישויות בעלות תודעה ולדמיין אותם כמרחבים נפשיים קולקטיביים. החל מתיבת נוח וממגדל בבל, דרך מפעל ההתיישבות הציוני של חומה ומגדל, ועד למחילות התת־קרקעיות שבהן נפשנו נתונה בשנים האחרונות – המחשבה הפילוסופית־יהודית והתרבות שנוצרה לאורה מציבות את המבנה כדמות, כמרכיב מרכזי בנרטיב. כך גם האמנות המקומית, המרבה לייצר חללים, תאים, מגדלים ותיבות, ולצקת לתוכם את התודעה הפרטית והקולקטיבית באזור.  

״רעש אדמה״ עוסקת בחללים תת־קרקעיים: היא ממשיכה את העיסוק הבלתי נמנע ב״אדמה״ באמנות המקומית, אך מרחיבה אותו כלפי מטה. היא נוגעת בממד הנפשי של חוויית החיים בטריטוריה הישראלית־פלסטינית, ומציעה תנועה פרדוקסלית, שבה ככל שהעיסוק באדמה כטריטוריה מעמיק, כך היא מושכת אליה, למטה: אל המנהרה, המקלט, הבור והקבר.

התערוכה מתחילה באתר הפיזי, התת־קרקעי, אך מכוונת אל המטענים הרגשיים והדמיוניים שמבנה זה מעורר: האימה והמשיכה אל עומק האדמה, תחושת המחנק, הנוירוזה וחלומות הבלהות. מתוך כך עולה גם רחש המחתרת. מול דממת המוות, הרעש הבוקע מהאדמה מעיד על כל מה שממשיך לתסוס בתוכה: התארגנויות חברתיות־פוליטיות, תאים מחתרתיים ותהליכים של הבשלה ממושכת הרחק מאור הזרקורים של הזרם המרכזי. 

התערוכה כמכלול נעה בין שני קטבים חומריים: לכלוך וסטריליות. מצד אחד ניצבים החומרים החיים, האורגניים והגופניים: אדמה, בוץ וגוף, ומהצד האחר – המרחב הטכנולוגי והמכני, ובו רחפנים, רובוטים רפואיים־צבאיים ומחשבי שחמט. הבוץ והקליניות מייצגים שני קצוות של המרחב התת־קרקעי והתת־עורי. התערוכה ״רעש אדמה״ יורדת אל מתחת לפני השטח, אל אימת ההיבלעות, אל הבטן הרכה של האדמה.

בהשתתפות: אור אריאלי, גלעד אשרי, שחר מזרחי, לי נבו ודוד למואן, דניאל קגנוב, ז'אק מורי קתמור, גלעד רטמן.

אוצרת: עדי דהן