ליהי תורג׳מן: עידן הדלי- זירות גופניות של ציור

ליהי תורג'מן מציירת דימויים המושפעים מהארכיאולוגיה וההיסטוריה של המקום, מאימהות לצד הכאב וההרס ומהמלחמה המתמשכת. ברמה החומרית, הציורים הם זירה של מהלך גופני, ציור שנע בין שני צירים מרכזיים – האחד מימי, שופע ועגול; והאחר מצמיא, מדברי, רזה וחיוור. 

במרכז החלל של קומת הקרקע של המוזיאון מוצבת עבודת רצפה גדולת ממדים: מבט על עיר חרבה שבמרכזה בור. בסמוך לה, אך מזמן רחוק ומקום אחר, עבודה הנפרסת על בד אופקי באורך שבעה מטרים המבוססת על קטע ממגילת ישעיהו, הארוכה במגילות קומראן. בציור הוסר הטקסט מהמגילה, וקווי המתאר שנותרו מייצרים קו רקיע של עיר מושחרת, מעושנת, הרוסה. נבואות החורבן של ישעיהו מגיחות מהעבר ומשליכות על ההווה. חזון אחרית הימים שלו, המתאר שלום עולמי שלאחר החורבן, הפך  לסמל של הדמיון האוטופי.

העבודות בתערוכה, שנוצרו מתוך מחשבה על החלל העגול של מוזיאון בת ים לאמנות, מציעות לקסיקון ארכיטיפי של דימויים: באר, גבול, חמור, ציפורים, דגים, פרש, אם וילד. הם מגלמים את תהליך היצירה של תורג'מן בשנים האחרונות, שעבר מהתמקדות בדימויים עגולים, מְכליים, לעיסוק בדימויים שטוחים של גבול, אופק, נוף וחלל נגטיבי. במובן הזה, העבודות מהדהדות גם את חלל המוזיאון – מְכל אינטימי, שמאפשר הליכה מעגלית סביב ציר או קו אופק. 

לחוויית השיטוט בתערוכה נוספת תחושה של מום קל בראייה – נקודה אופטית שחורה, שחוזרת בעבודות, כמו כתם על הרשתית, והופכת כל מבט לתמונה מוכתמת. תופעה אופטית זו מכונה floaters – רחפנים – שם שלוכד שני עקרונות חזותיים בציורים של תורג'מן: האלימות של מבט-העל ממעוף הרחפן, והכתם שלא מאפשר לראות את התמונה בשלמותה. הציור עצמו מנכיח את מגבלות הראייה ומסמן שכל מבט כולל בתוכו, מראש, נקודת עיוורון.