המאמינים

המאמינים

אמניות.ם מציגות.ים:
מרדכי ארדון, מאיה ארוך, יעל בורשטיין, משה גרשוני, אניעם דרעי, שיראל הורביץ, חן כהן, גל מלניק, ערן נוה, אבי סבח, נועם ענבר, יששכר בר ריבק, ליהי תורג׳מן, לילך פנינה ליבנה.

אוצרת התערוכה:
הילה כהן – שניידרמן
מהו שורש החיבור שבין אמונה לאמנות, שנגזר מתוך קרבה לשונית אדוקה וייחודית לשפה העברית? ומה ניתן להבין על מעשה האמנות דרך המחשבה על צימוד זה? ביסוד שניהם שוכנות כמיהות ותקוות להשתנות והתרחבות דרך פרקטיקות ופעולות הנושאות נופך טקסי. אָמֵן (amen) ואָמָּן (artist), מתלכדים לרגע לכדי אחד. פירוש המילה אָמֵן הוא “כן ונכון”, כלומר, זוהי מילה המביעה הסכמה וקבלה מוחלטת ואילו אמנים מזוהים על פי רוב עם התנגדות ועמדה ביקורתית. הקרבה האטימולוגית בין המילים פותחת פתח לקריאה מפתיעה, שמציעה כי שינוי הקיים אינו מותנה בהתנגדות אלא נובע מתוך קבלה מלאה שלו. ה״כן״ גם מקפל בתוכו את הכנות שממנה נובעת הפעולה האמנותית, את הדמיון שהיא מניחה ואת התשוקה שלה לגלות ידע חדש, בעוד שה״נכון״ מפנה את אצבעו אל הזמן והמקום. בשונה מתפיסות של אמת אבסלוטית, ה״נכון״ תמיד תלוי הקשר וכרוך בהווה, ועם זאת נושק לעתיד, נכון לקראת.

התערוכה המאמינים היא האחרונה בטרילוגיית תערוכות שהוצגו בשנה החולפת במוזיאון בת ים לאמנות, המנסות לברר את מהות הקשר בין אמנות לאמונה: שפע, עידן חדש וכעת המאמינים. טרילוגיה זו צומחת מתוך אקלים פוליטי, כלכלי וחברתי שבו דרושה אולי יותר מתמיד (ואולי בדיוק כמו תמיד) אמונה רבה על מנת ליצור ולהציג אמנות.

האמנים המשתתפים בתערוכה נמנים על דורות שונים באמנות העכשווית בישראל. הם שונים זה מזה בסגנונם ובאופני עבודתם ועם זאת נדמה שישנה מעין פעימה קדמונית־קמאית משותפת המהדהדת ביצירותיהם. העבודות אמנם שייכות להווה אך בה בעת העכשוויות שלהן אינה נובעת מתוך תגובה למצב עניינים קיים, אלא דווקא מתוך משך ארוך, אל־זמני העובר דרכן.

הירח ונשל הנחש הם שני דימויים יסודיים החוזרים שוב ושוב לאורך התערוכה. הנשל מתגלגל לכדי מַטֶּה, עמוד וזרוע, או דרך המתפתלת לאור הירח. הנחש הזוחל על גחונו, בזוי, שפל ומפקפק, הוא גם זה שהפך ברבות השנים לסמל הרפואה, בעיקר בזכות פעולת ההשלה של עורו המת, שדרכה מתגלה האמת המתחדשת של תאיו. צורתו של הנשל מתקבלת כתוצאה מסך התנועות שעשה הנחש על מנת להשילו. זהו אובייקט דומם שנושא ומפיץ את האנרגיה והמאמץ ששוקעו בו, ואולי זוהי מטאפורה יפה לחשוב דרכה על האובייקט האמנותי: אובייקט שהופך לנשא של האנרגיה ופעולות האמנים שהוטמעו בו, ומוסיף להדהד כלפי הנוכחים המתאספים סביבו. אולי יותר משהאמנים המציגים בתערוכה הם המאמינים, עולה מן התערוכה הצורך של האמנות עצמה במאמינים – באנשים הכמהים למפגש עם האמנות מתוך רצון להתבונן בה לעומקה.

״אם בלשונות אנשים ומלאכים אדבר ואין בי אהבה הייתי כנחשת המה או כצלצל תרועה״, כך נפתחת סדרת הציורים ארבעה שירים רציניים שצייר האמן משה גרשוני בשנת 1986 ושמוצגת בתערוכה זו. הטקסט הלקוח מתוך האיגרת הראשונה של פאולוס אל הקורינתים מתאר את הקשר העמוק לבלי הפרד שבין אמונה לאהבה. זוהי סדרה קטנה ומפלחת לב: . ״ואם תהיה בי אמונה רבה להעתיק הרים ממקומם ואין בי האהבה הייתי כאין״, מצייר גרשוני על גבי נייר כשדימוי של נשל נחש או טלית מתפתל לאורכו, כמו מבקש הדימוי להשתחרר מעורו ולהתגלגל לכדי מהות קיומית גבוהה יותר. אם המהות של האמונה והאמנות היא לחולל טרנספורמציה פלאית, גרשוני מגלה לנו כבר בהתחלה את הסוף: ״ועתה שלש אלה הן תעמדנה האמונה והתקוה והאהבה, והגדולה שבהן היא האהבה״. משמע, שום שינוי לא יצמח בלא לאהוב את הקיים. התנועה האפשרית היחידה היא זו של אהבה.

תערוכות עבר:

07.09.2019 - 11.04.2019

המאמינים

23.03.2019 - 20.12.2018

עידן חדש

17.11.2018 - 21.06.2018

שפע

28.04.2018 - 27.12.2017

אנו מכריזים בזאת

13.05.2017 - 16.03.2017

מאחורי הקלעים

13.03.2017 - 23.02.2017

פרוייקט מפלצתי

11.11.2015 - 09.07.2015

מיני גולף בת ים

04.03.2014 - 07.11.2013

טובין

03.11.2012 - 11.10.2012

מִדַּיָּא

26.06.2010 - 06.03.2010

זמן ציפייה

13.02.2010 - 12.11.2009

יחידות

26.08.2009 - 25.05.2009

פקטורי

17.07.2008 - 17.04.2008

מובי מארח

01.09.2007 - 25.08.2007

וידאו מרינה