לפטופיה 5#: תערוכת סאונד

משתתפים: אמנון וולמן, קרסטן גורץ, קארל קלים, מרקוס שמיקלר, יוסי מר חיים, ירון לפיד, Mem1 (מארק ולורה סטיליה), דופראס (ליאורה בלפורד ועדו גוברין), ז'יל אוברי, האנס וו. קוך
אוצרים: ליאורה בלפורד, עדו גוברין, איל וקסלר

באופן מסורתי, 'רומנטי' משהו, נתפס האמן כדמות בודדת היוצרת לעצמה ובשביל עצמה, בפרקטיקה האמנותית בפרט ובאופן מסוים בחייו ככלל. לפיכך, קיבוץ מספר אמנים בחלל אחד לשם יצירה אמנותית משותפת מהווה, באופן טבעי, אתגר דואלי לאמן ולאוצר. בנוסף לכך, בתערוכת הסאונד לפטופיה 5# מתקיימים תנאים נוספים המקשים עוד יותר על ההצגה הכוללת של האמנות, דוגמת הארכיטקטורה הייחודית של החלל והיותו מקשה אחת מעגלית ללא מחיצות, במיוחד לאור העובדה הבסיסית שהסאונד הוא חומר גלם שבמהותו הוא מופשט, דיפוזי וקשה לתיחום.

תנאי בסיס אלו יצרו עבורנו עניין מיוחד בשאלת האוטופיה כסוגיה חברתית (המשתקפת מתוך הפרקטיקה האמנותית) שהיא בה בעת אובייקטיבית וסובייקטיבית; אובייקטיבית לכל חברה שהיא וסובייקטיבית ללפטופיה באשר לבחינת האפשרות של יצירה אוטופית בחברה.

העבודה האוצרותית בשאלת הייתכנות של יצירה אוטופית בחברה דרשה, מעבר לבחירת האמנים, התערבות מינימלית וכללה מספר הנחיות מצומצם: הבקשה הראשונה מן האמנים היתה ליצור מיצב סאונד תוך התייחסות קונקרטית וישירה לחלל המוזיאון, תוך התחשבות והבנת המבנה הגיאומטרי הייחודי לו המשפיע באופן בסיסי לרעה על (כמעט) כל התנהגות אקוסטית, זאת מתוך שאיפה להפוך בהמשך, תוך פעולה נוספת, את חיסרון זה ליתרון. הבקשה השנייה דרשה התייחסות אל מושג האוטופיה. הבקשה השלישית והאחרונה שהופנתה לכל אמן היתה לתת ולקבל אינפורמציה כלשהי מעבודה אחרת המוצבת בחלל, קרוב או רחוק אליו בתערוכה, שתהווה חלק אינטגרלי מעבודתו. בקשה זו יצרה תלות אפריורי בין האמנים, שנאלצו לפיכך להשלים את עבודתם בחלל עצמו בתהליך עבודה 'חי' ומשותף לכלל האמנים זמן קצר לפני הפתיחה. אקט זה של חיבור אינפורמטיבי, הרמוני ושל שבירת הנטייה הבסיסית של אמני סאונד בפרט ואמנים ככלל להסתגרות פנימית ולהתבדלות מתוך תואנה וצידוק אמנותיים, נועד בראש ובראשונה לחייב את האמנים לעבור תהליך שתחילתו בהתמודדות עם הרעיון התיאורטי של ייתכנות יצירה אוטופית בחברה ועם האפשרות של מימושה בפועל בתערוכה.

תיאודור אדורנו, פילוסוף, סוציולוג ומוסיקולוג חבר אסכולת פרנקפורט, טען בספרו Sound Figures אודות תפיסתנו את החברה. לשיטתו, לא ניתן להרהר בחברה, לא כבאוסף של עובדות ולא כקטגוריה לוגית נעלה. חברה היא תהליך – היא מייצרת את עצמה ואת חלקיה הכפופים לה, 'מלחימה' אותם יחד לכדי טוטאליות. מבחינה זו, ניתן לחשוב על טוטאליות במונחים אוטופים.

נדבך מרכזי נוסף הלוקח חלק חשוב ברעיון האוטופי הוא השימוש בטכנולוגיה תחת הממד האסתטי – לפטופיה = לפטופ + אוטופיה. הלפטופ כמייצג פלטפורמת עבודה, נגינה ויצירה של האמנות המודרנית. אמנות זו, כמו תחומים רבים אחרים בחיי החברה הגלובלית, נשלטת על ידי האפשרות לניידות, למיזעור, לטכנולוגיזציה, לקאט אנד פייסט – אפשרויות פעולה שתוצאותיהן ההרסניות מופיעות הודות לגורם האנושי בלבד. מבחינה זו, לאדם יש גם היכולת התיאורטית למנוע הרס זה לחלוטין בעתיד ולהשתמש באפשרויות הפעולה הללו באופן הפוך (undo), יכולת שהיא אוטופית בהגדרתה, אוטופית בכך שנזרעו בה הזרעים התיאורטיים של ניתוק האדם מן הטבע והטבעי. מצב זה מוביל אל הסוגייה השנייה בתערוכה והיא משמעות הממד האסתטי, המבוסס על טכנולוגיה, באוטופיה חברתית זו.

בהכללה, לממד האסתטי יש כוח מובן המקבל את השראתו מן ההשתאות מול היפה. פעולת ההשהייה ובעקבותיה ההשתאות הוא ייחודי, כך נדמה, לאדם. בדיסיפלינות ידע שונות, לממד האסתטי חשיבות שונה מתוך מקום מוגדר, אך ממד אסתטי שניתן לחשוב עליו במונחי מקום ניטרלי, מציג פוטנציאל גולמי המאפשר היחלצות אל עבר רעיונות אוטופיים או מימוש ברמה כשלהי של הוויה חברתית 'חדשה' למאה ה-21. ככזה, ממד אסתטי המבוסס על סאונד יכול לדעתנו לעשות זאת באופן היעיל ביותר. סאונד ומוסיקה נתפשים בעיני רבים כמופשטים יותר מאמנות חזותית, לדוגמה. אנו בוחרים פה השוואה לאמנות חזותית כיוון שהיא מאפשרת מיצוק של רעיונות אסתטיים שונים בהתייחסה לסאונד. רדוקציה פיזיקלית ראשונית תצביע דווקא על ההפך – ייצוג ויזואלי (חומרי) הממחיש את התפשטות גלי הקול באוויר קל יותר להמשגה מאשר ייצוג כזה של גלי אור ומכאן ניתן לטעון שגלי אור מופשטים יותר מגלי קול. אולם בפועל, בהתנסות החושית, המצב הפוך – צורות מובנות לנו יותר מאשר צלילים, הן מקיימות קשר עין-אובייקט חזק יותר מאשר קשר אוזן-אובייקט ולכן אמנות חזותית המתקיימת בחלל נתפסת בעיני רבים כמוחשית יותר – אפשר לגעת בצורה אך לא לגעת בצליל.

תפיסת חלל חיצונית לסובייקט יעילה יותר, כך נדמה, מתפיסת זמן פנימית לו בבואו להעריך מופשטות. בהמשך לכך, האמנות החזותית עושה שימוש בדימויים שונים לשם היווצרותה, מה שבאופן ברור לא ניתן להגיד על סאונד ולפיכך ממקם אותו, שוב, קרוב יותר לצד המופשט בציר 'מופשט-פיגורטיבי' (ניתן לדבר במובן מסוים על שפה מוזיקלית ודימוייה אך לעומת הדימוי החזותי, הקופץ אל העין, חומרי הגלם המוסיקליים אינם מוחשיים כמו אלו החזותיים). בנוסף, הסאונד השונה בו אנו נתקלים ביום-יום קרוב הרבה יותר בהתנהגותו לרנדומליות ולכאוס מאשר לתבניתיות, לעקביות וליציבות.

תערוכות עבר:

פרוייקט מפלצתי
13.03.2017 - 23.02.2017

פרוייקט מפלצתי

11.11.2015 - 09.07.2015

מיני גולף בת ים

04.03.2014 - 07.11.2013

טובין

03.11.2012 - 11.10.2012

מִדַּיָּא

26.06.2010 - 06.03.2010

זמן ציפייה

13.02.2010 - 12.11.2009

יחידות

26.08.2009 - 25.05.2009

פקטורי

17.07.2008 - 17.04.2008

מובי מארח

01.09.2007 - 25.08.2007

וידאו מרינה